© 2018 by Shir Ziv. 

החתול המטפס

קרדיט: גיא צדיק

איך הפכתי לעיתונאית או איך מצאתי את עצמי בשבעה של החתול המטפס

9/4/2018

הייתי בת עשרים וקצת, בלונדינית, כשבוקי נאה, האיש המאפרה וכתב הפלילים הנערץ של "ידיעות אחרונות" הסכים שאהיה העוזרת שלו. היו לי שאיפות מאוד גדולות: רציתי ביפר. זו, בשנת 1999, הייתה משאת חיי. יחד עם זאת, רציתי גם להיות סופרת, להיות רזה ושיהיה לי חבר ולא בסדר הזה. להפך. רציתי קודם כל את החבר. את רוב שעות הערות שלי הקדשתי למציאת חבר - לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, כאמור, הייתי בלונדינית – ובוקי, שהיה הבוס שלי, מורי ורבי והאיש שהיה מתקשר אליי מידי בוקר לבדוק איפה אני, היה כבר אז נשוי עם שלוש בנות ביולוגיות משלו, ולא בדיוק הכתובת האידאלית למציאת שידוך. לא נורא, חשבתי. אני בטח אמצא. גם הביפר יעזור. לא הכרתי אז הרבה בנות עשרים עם ביפר.  

8:00 לפנות בוקר, ובוקי שואל אם אני כבר בבית המשפט. "בטח", שיקרתי. אני בבית, מתאפרת. עשר דקות, מקסימום חצי שעה, אני שם. הייתה לי הרבה עבודה בבית המשפט בתל אביב. היו שם שוטרים, עורכי דין, עיתונאים - שפע של תעסוקה לבת עשרים (בלונדינית. פעם אחרונה להיום). את בוקי לא עניינו כל אלו. הוא בא לשם בשביל הגנבים. הפושעים. המלוכלכים. הוא אהב אותם כמו אח, והפגין כלפיהם אהבה שאי אפשר לזייף. הוא הקשיב להם, נגע בהם - לא מובן מאליו, תאמינו לי- הסתחבק איתם. כשהוא ראה שאני מגלה עניין מסוים באיזה לקוח, קרי פושע, הוא סיפר לי את תולדות חייו. בוקי ידע עליהם הכל. מהעבירה ראשונה שביצעו, פשעים קלים מה שנקרא - סחיבות, פריצות לרכב - ואז המעצר. המשפט, הכלא, החזרה לרחוב, ושוב לכלא, או נפילה לסמים. או בלגנים אחרים. הוא זכר את כולם, את הנשים שלהם, הילדים שלהם, האחים והאמהות שחיכו להם בחוץ, הוא הכיר את הסיפורים והיה מוכן לספר, ואם לא הייתי עסוקה בהתערבויות כדורגל מפוקפקות, יש מצב שגם הייתי יכולה לכתוב כאן כמה פרטים פיקנטיים. אבל הייתי בת עשרים. התערבויות כדורגל נדמו לי דרך טובה להתקדם בחיים לקראת דייטים, שיובילו לזוגיות שתוביל לחתונה, שאז- כמה שהייתי צעירה- חשבתי שתטיב את מצבי הכללי בחיים. צדקתי. וגם טעיתי.

יום אחד כזה, אופייני לשגרת עבודה של כתבי פלילים, או כתב פלילים והעוזרת הבלתי תפקודית אבל המקסימה שלו, בוקי הגיע נרעש במיוחד לבית המשפט. עכשיו, צריך לקרוא את המשפט הזה פעמיים, כי מצב הצבירה הרגיל של בוקי הוא נרעשששש. רבע שעה לפני שבוקי היה מתקרב לאולם המעצרים, כבר היה אפשר לשמוע את הרחש סביבו. הוא היה סלב-העל הראשון שכולם רצו להתחכך איתו (לא היו אז מצלמות בסלולרי), להחליף איתו מילה, לתת לו כיף. גם ביום ההוא בוקי חילק כיפים, ואז הוא תפס אותי בצד - היו לנו מתחרים, עיתונאים מכלי תקשורת אחרים שמשום מה בוקי אסר עלי לספר להם כל מה שאני יודעת. חבל. חבל שסיפרתי - ואמר לי שהחתול המטפס מת לפני יומיים. עכשיו, למדתי תיאטרון כמה שנים בתיכון, וממש התאמצתי לייצר את הבעת "אני יודעת בדיוק מי זה החתול המטפס וכמה זה נורא שהוא נפטר", אבל ככל שהתאמצתי להיזכר, לא ידעתי אם מדובר בשוטר מעוטר, חתול אמיתי, או בפושע בעל שם אקזוטי שבוקי העניק לו במו אצבעותיו.

"גברתי, את הולכת לשבעה שלו", בוקי הוסיף, ואני מיד הסכמתי. זו אגב הייתה האסטרטגיה שלי לאורך כל השנים בעיתונות: אני (כמעט) תמיד מסכימה. 99%. 

אז הזמנתי מונית. בדרך לשם, בוקי עדכן אותי בטלפון מי זה. מזל שכבר הייתי על המונית, כי אחרת לא בטוח שהייתי מסכימה. 

הגעתי לבית שלו, שכונת פשע טיפוסית, מלוכלכת, צבעונית כמו שאוהבים לקרוא לה בפלילים. הייתה שם אלמנה והיו עוד מקורבים. לא הכרתי איש כמובן. גדלתי בשכונה אחרת מאוד, החתולים היחידים שטיפסו שם הונסו ע"י עקרות בית מטופחות או גברים עייפים וכועסים. בשבעה אמרתי את השם שלי בתעודת הזהות, למקרה שמישהו יבקש לראות אותה - שרון - וסיפרתי שהכרתי אותו כשהוא עזר לי מאוד. במה? "עזר לי מאוד". היה איש "טוב ונדיב". תוך כדי הסיפור המפוברק שלי, התחלתי להאמין שהכרתי אותו, את זאכי שם טוב, החתול המטפס האורגינלי, שדמותו כיכבה ב"מתחת לאף".

אני לא שחקנית טובה בכלל, אבל הפחד עושה את שלו. פחדתי. ואז הפסקתי לדבר, והקשבתי. הרי באתי להקשיב. סיפרו עליו דברים יפים, מרגשים, ולא יכולתי לכתוב כלום בפנקס שלי (למרות שהייתי כתבת כושלת, פנקס תמיד היה לי, פיזית, עליי. גם עט). הנחתי שחושבים שאולי הסתבכתי איתו, שאולי אני על הסמים, אבל לא היו שני דברים רחוקים מהאמת. לא הייתי המאהבת של החתול המטפס, ולא קניתי ממנו סמים. בשנייה שיצאתי משם, נשמתי. וטסתי לכתוב. סמטה, לבד, חמש דקות, תכתבי. תכתבי, תכתבי, לא לשכוח שום דבר - שמות, פרטים, מי אמר את מה - ואז לקחתי מונית ונסעתי למערכת. הידיעה נכתבה, ולמחרת פורסמה. לא שמעתי מהאלמנה, גם לא מהחברים של החתול. עד היום אין להם מושג שהייתי שם. קראתי את הידיעה עם הפרטים מהשבעה של החתול בבוקר, בדירה שלי, עם הקפה הראשון. גאווה? ברור.

"איפה את?", בוקי שאל אותי בטלפון.

"אני בדרך לבית המשפט", אמרתי, על אוטומט. "למה, מישהו מת?"

"גברתי, תבואי בזמנך החופשי", הוא אמר, "אולי היום נמצא לך חתן בבית המשפט". אף פעם לא ידעתי אם הוא צוחק עליי או איתי, אבל החלפתי חצאית ליתר ביטחון.